כולנו זוכרים את העלייה לכיתה א’. המאורע מלווה בהתרגשות גדולה ובדרך כלל מלווה בטקסים מפוארים בתוך חצר בית הספר כשההורים מוזמנים לצפות בטקס ביחד עם הילדים הרכים.
שירים, נאומים, הבטחות מפוזרות לכל עבר. הכל כדי לשכנע את ההורים שילדם האהוב הולך אל המקום הטוב לו ביותר עלי אדמות – אל ידיהם הטובות והעדינות כמשי של המורים המוערכים.
מהר מאוד האשליה מתנפצת.
בימים הראשונים של בית הספר החדש עושים היכרות בין התלמידים למורים, ולאט לאט מרגילים את הילדים לסמכות חדשה והכל יכולה – דמות המורה משתנה.
ממורה שדיבר אל ההורים קודם לכן בעדינות הוא הופך להיות המפקד הקשוח שקובע כללים נוקשים בכיתה. תפקידו הוא לחנך את התלמידים הרכים, לעצב אותם להיות בעתיד אזרחים שומרי חוק, אנשים טובים לבני זוגם, וללמדם “ערכים”.
האם זהו תפקידו של המורה לחנך אותי ולהטמיע בי ערכים שאולי לא מתאימים לערכי ההורים שלי? האם ציות ומשמעת, אלו הדברים שאמא שלי הייתה רוצה שיטמיעו בי מגיל ילדות? אני סבור שלא.
אני אקח את עצמי כדוגמה.
אם אחשוב על אלו כלים או ערכים יהיו לילד שלי בעתיד כשיגדל, אלו יהיו כישורים המתאימים לכלכלה המערבית כדי שיוכל לפרנס אותו ואת אשתו בכבוד. אני סבור שכמוני, רוב ההורים לא ירצו שבעדיפות הראשונה מה שיוטמע בילדיהם הרכים יהיו ציות ומשמעת.
בפועל, זה מה שקורה “בבתי הספר” (מקום הכליאה המודרני לילדים של ימינו).
גדרות בתי הספר נראים כמו גדרות של כלא רמלה, המורים בתפקיד הסוהרים, המנהל בתפקיד מנהל הכלא, והילדים הם אסירים שמתנהלים על ידי מערכת שעות מדוקדקת, מסודרת, וקבועה מראש שכמעט לא ניתנת לשינוי. אולי חלקכם ירימו גבה על ההשוואה, אבל אני לא רואה שום הבדל.
הדימיון הוא אותו דימיון.
תלמיד “שסרח” יקבל עונש. תלמיד שלא ילך עם העדר (לא ירצה להיכנס לשיעור כי פשוט הוא לא רוצה – אוי ווי זמיר) יחווה סנקציות קשות מצד מנהל הכלא וסגניו.
האם אפשר אחרת?
התפיסה של היום היא שאי אפשר ללמד תלמידים בלי ציות ומשמעת ללמד כל כך הרבה ילדים בכיתה אחת קטנה . “הילדים בישראל הם קשים מאוד” יגידו, “איך הם יסתדרו בצבא?” יוסיפו. קיימות שלל אמירות כאלה שמציגות את התפיסה הרווחת בציבור.
מה שווים כל אנשי חינוך וההוראה אם הם לא יכולים ללמד ילדים בלי לפעול כמו בית כלא בפועל?
אם תציצו למדינות אירופה (שדרך אגב – מקדימות אותנו שנות אור בביצועי הילדים שלהם במתמטיקה וקריאה) נראה שהם לא פועלים כמונו. מדי חודש יש כתבות בערוצי המיינסטרים על שיטת הלימוד של פינלנד, שוודיה ונורבגיה. הילדים שלהם אוהבים ללכת לבית הספר, הם מחכים לו.
הם עצובים כשיש חופש גדול.
זה תפקיד המלומדים הישראלים ללמוד מה עובד אצלם ומה לא, לא תפקידי. עצם זה שהם לא עשו זאת עד עכשיו, גורם לי להאשים.
אני מאשים!
אני מאשים את כל שרי החינוך לדורותיהם שלא עשו מספיק כדי לקדם את החינוך בישראל והסתפקו ברפורמה פשוטה חסרת תוכן, שאף אחד לא יזכור את שמה גם ככה.
אני מאשים את “המלומדים” – הדוקטורים להוראה בישראל שלא עשו שום דבר כדי לקדם את החינוך הישראל ונכנעו לבינוניות. שום תואר לא שווה אם לא פועלים לממש מדיניות לאחר מכן.
אני מאשים את המורים – לא עשיתם מספיק כדי לשנות את המצב הקיים. יש שיטות הוראה חדשות שקיימות בעולם, מספיק קצת מחקר ביוטיוב. כמעט כל מהפכה בהיסטוריה התחילה מלמטה מהאנשים הפשוטים, במקום לצעוק יכולתם לפעול, ולא עשיתם את זה.